| מיקבץ תגובות |
|
|
לעפרה ישועה-ליית קראתי בהנאה ובעניין רב את ספרך "ארץ, ברית". יש לך עוז ונחישות לגעת בחומרים שרבים כבר חוששים להתקרב אליהם, מאימת התגובה הנזעמת מצד אלה המבקשים לקבוע לנו מה לחשוב ומה לומר. לוחם בעל ראייה מפוכחת חש בדידות אל מול החומה האטומה של בערות ורשעות. ספרך משמש מקור עידוד לאלה העומדים בשער ומזהירים מפני הסכנות, שגמולם הוא מבול של חרפות. הספר "ארץ, ברית – איך ניגפה הציונות המדינית מפני הדת היהודית," חורג מכותרתו והוא מהווה ראי למציאות רבת הפנים שאנו חיים בה. אוסף מגוון של המסות והמאמרים הכלולים בספר חושף את שברונו של החלום הישן והתקווה הראשונית לטפח חברה ליבראלית פתוחה. "ארץ, ברית" מנפץ אשליות וסותר מוסכמות שהושתתו על כזבים ובורות. יכולתי להזדהות עם ההשקפה ההומנית הניבטת מכל שורה בספר, ואני ממליץ עליו לכל קורא התוהה על משמעות קיומנו כמדינה, כעם וכחברה באזור רב תהפוכות כמו שלנו. בברכה חמה סמי מיכאל --------------------- הצד החווייתי - משפחתי ואחר - הופך את ספרך לקל-קריאה; אבל חשיבותו העיקרית היא בחשיפת העובדה שאנו - ישראל - הננו אחת משלוש המסגרות הלאומיות היחידות בעולם, שבהן המדינה ומוסדות-הדת מחוברים זה לזה, ללא כל סימן של ניתוק החוט הטבורי הזה. לקביעה זו נלווים ניתוחים בהירים מאין כמוהם, המראים איך העוולות המתרחשות כאן, רובן ככולן, נובעות, ישירות, ממום מולד זה. לדעתי, חולשתו היחידה של ספרך המאלף היא אמונתך, שלמרות-הכל, העניינים איכשהו יסתדרו בשל הנוער הנפלא שלנו... "נוער נפלא" (וארגונים מתקדמים "בוגרים" רבי-עצמה) לא הצליחו לעצור את הפשיזם באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. גרוע מכך: לרובו של הנוער שלנו נוח להיות במצב שבו הוא נמצא, לירות, לבזוז ולנשל ובה בשעה להתרפק על ערכי אוניברסליים לא מחייבים. לדעתי, הסיכוי היחידי שלנו להיחלץ ממלתעות המפלצת היְמֵי-ביניימית שגידלנו כאן הוא אמירה נוקבת, חסרת פשרות - מהסוג שספרך מלא ממנו - לגבי אופייה המפלצתי הטבוע, התובע עוד ועוד. אוסיף רק, שידוע לי, שאת אינך מאשימה, בעיקר, את הימין במצבנו; כי, לדעתך, השמאל הרכרוכי (כולל "שינוי"!) ביחסו לעניין הלאומי הרגיש, הנקרא הפרדת מוסדות-הדת מהמדינה, הוא שמהווה את המעצור העיקרי בפני חשיבה בהירה, אמיצה ועקבית, ההכרחית לביעור הבורות הגורפת והמייאשת באשר לאשיות הדמוקרטיה המערבית. כָּעולה מספרך, לבורות זו אחראים כל מוסדות החינוך והתרבות בישראל, שתרמו, טיפין-טיפין, להפצתה והטמעתה עמוק בלב "הנוער הנפלא שלנו". עמוס מוקדי אפריל 2005 --------------------- השאלה שמעסיקה את המחברת יותר מכל היא: מדוע החזון הציוני החילוני המקורי הוחלף כיום לדעתה בחזון דתי קיצוני שמאיים על עתיד כולנו. ואת הדיון הכבד והעמוק והתיאורטי לכאורה הזה היא משלבת בסיפור חייה שלה כילידת הארץ של הוריה ומשפחתם וסביה וסבותיה שהגיעו מחו"ל מרוסיה ומתימן. לכתבה המלאה - אתר "רשימות" אלי אשד בלש תרבות וחוקר של תנ"ך, תרבות וספרות פופולארית מרס 2005 --------------------- ידידה טובה המליצה לקרוא את הספר "ארץ, ברית". אלמלא עשתה זאת הייתי מפספס אותו. הודיתי לה. אי אפשר שלא להתייחס - אז מה אני חושב? מה מחפשים בספר? 1. חוויית קריאה? "ארץ, ברית" הוא חוויה מושלמת. הספר יפה, קריא, ידידותי, אמיץ ויש בו את כל האמת של "האני" של הסופרת, של אירועים שהרשימו אותה לאורך דרכה בחיים, של רישומים והתרשמויות ושל אהבת האדם שבה. אומרים שכל אדם הוא ספר. הספר הזה נובע מהאדם שכתב אותו.
2. הפריה מחשבתית? "ארץ, ברית" הוא ללא ספק ספר המספק חומרים המתעמתים עם כל פינה במחשבתנו כאנשים וכישראלים. יש בו קטעים מרגיזים ולאו דווקא כי אינם נכונים. א. המינימום, העובדה שמציב טענה או בעיה שכל מעיינו של הסופר הוא להביאה לידיעתנו כפי שהיא מוחשית לו, וללא מורא. הסופרת מחייבת את מוחנו לבחון את הדברים ללא השפעה ישירה של דעתנו הקודמת;
ב. המקסימום, חלק מן הדברים, לאחר עיבודם במוחנו, וכן בתהליכי הוויכוח הפנימי שלנו, משפיע על המחשבה שלנו, או לפחות מעלה ספק על מרכיבים במחשבתנו הקודמת;
ג. הממוצע, מצוי בעצם העובדה שדברים בספר גורמים לסקרנות לגבי מה שלא כתוב בו, ומעורר רצון לדעת עוד, להתווכח ולברר...
אני שמח שקראתי את הספר ועוד יותר שהוא נכתב על ידי עפרה. עפרה מלמדת אותנו בספרה עד כמה חשוב שכולנו נטה אוזן למה שאחרים, כל האחרים, חושבים, ולא להסתפק במה שנוח לנו להאמין בו. עפרה מוכיחה בספרה שהיא יודעת שאין שושנים ללא קוצים, ואף על פי כן, הם שושנים והקוצים כואבים. ד"ר חיים יעבץ - תא"ל (מיל.) מרס 2005 --------------------- "ארץ, ברית" הוא ספר עשיר, מרתק ומאתגר, אשר אינו מסתפק בתיאור בהבנת המציאות אלא חותר לשינויה. הוא מעורר בו בזמן את המרחב התבונתי ואת המרחב הרגשי, פונה לאינטלקט ושואל שאלות יסוד מרכזיות אודות החיים בארץ. זהו ספר אשר שואל: "למה בכלל אנשים חולים" ולא "איך ניתן לקצר את התור לרופא". הוא מציע קריאה שונה של דתיות וחילוניות, ומתמודד באופן חזיתי וברור עם סוגית הפרדת הדת מהמדינה. כמובן, אני כערבי פלשתיני לא אוכל להסכים עם כל מה שנכתב בספר, במיוחד ככל שהדבר נוגע לציונות, אבל קיימים נושאים רבים שניתן וצריך לדון בהם. עו"ד עלי חיידר מנכ"ל משותף בעמותת "סיכוי" למען שוויון יהודי-ערבי מרס 2005 --------------------- הספר מדהים, נגע לי בנימים הרגישות ביותר וגרם לי לחשוב שוב ושוב ושוב על כל אותם דברים שסחפו אותי בשנים האחרונות ובסופו של תהליך הביאו אותי לכאן. אני מאמין גדול במיקריות ושדברים מסתדרים ומקבלים צורה הרבה בגלל שזו היא דרכו של עולם. אבי ז"ל בטח היה אומר עכשיו את המשפט האהוב עליו " ככה זה". הוא לא היה איש של מילים , וגם אני בנו, איש מספרים אנוכי. אבל אני חייב לומר לך במלא הכנות, שאני נסער ברמה הגבוהה ביותר שידעתי, כל כך הרבה אומץ ויושר חברו יחדיו בספר הזה שכבר נשמע מביך עד כמה נגעו בי המילים. לא עובר כאן יום בלי שאשאל את עצמי את השאלה המתבקשת.....מה אני עושה כאן....וכמו מילים קסומות, בספר "ארץ, ברית" יש תשובות לא מעטות להמון שאלות שמעסיקות אותי כל כך כמעט מידי יום. אני לא חושב שאני זקוק לצידוקים או תרוצי מיוחדים לעצם שהותי כאן. באמת שהחיים מחייכים אלינו...טפו טפו ,,,,אבל כמו ישראלי גאה שעבר בלי לפסוח אפילו על תחנה מתוך שרשרת תחנות החינוך הישראלי המסורתי....צבא, שב"כ, מילואים... גאוות יחידה והמון המון אהבת ארץ ישראל.....של פעם. אני לא מפסיק לחשוב מידי יום אם מה שאני עושה כאן, עם הילדים, הוא הדבר הנכון....... הפרק האחרון של הספר נוגע באצבעות רגישות וצבעוניות בחזון אחרית הימים, אם נשתמש בלשון כמעט תנכית לתאר את הנבואה המרומזת, בלי להיכנס אפילו לשאלה אם לזאת התכוון המשורר... אם תקראו את הספר עד סופו ואז תעצמו את העיניים, תוכלו לראות אותנו שם. סינגפור של המזרח התיכון, בבתי קומות גבוהים, עדיין מיעוט קטן אבל ממשיכים לקנן במספרים גדלים והולכים. תודה עופרה על ספר מופלא, מיקי יעקובי וויסקונסין, 13 בנובמבר 2004 --------------------- בראש ובראשונה עונה ספרה של ישועה-ליית על ציפיותיו הבסיסיות של הקורא - גם מרתק לקריאה וגם מציג תובנות חדשניות ומעוררת מחשבה. ליית מצליחה בכישרון רב ליצור, פרק אחר פרק, מעברים הלוך ושוב בין "האישי" ל"כללי-לאומי". תפיסותיה הייחודיות מוצגות דרך תיאור חי של קורותיה של משפחה שורשית שמקורותיה במזרח אירופה ותימן, כולל רקע פלמ"חניקי של ההורים (האם מכאן שואבת המחברת את ישירותה הוויצמנית?). לסיפור המשפחתי המגוון מצטרפות חוויות אישיות נשוא פעילותה המקצועית כעיתונאית בכירה בארץ ובחו"ל. לכל אלה חוברות פעילותה הקהילתית למען חוזרים בשאלה ומעורבות פוליטית ישירה. דומה שהמחברת לא החמיצה השתתפות בכל הפגנה והפגנת-נגד, בישראל ובשטחים, מאז שנות השבעים. לקורא נחשפים מקורות ספרותיים והיסטוריים שנזנחו זה מכבר. קטעים מ"אלטנוילנד" מציגים את גדולתו של הרצל לא רק כחוזה המדינה, אלא בכישרונו המופלא לצפות את התפתחות היחסים עם הערבים, ובהצגת פתרונות מעשיים שעדיין תקפים למנהיגים (ראויים) בני זמננו. גם "לאן" של פיארברג מועלה מתהום הנשייה ברלבנטיות מעוררת השתאות. תפיסותיה הלאומיות-חברתיות של ליית קשות לעיכול גם לאלה הרואים עצמם שמאלנים מובהקים. יש שיראו בכך מעין פרובוקציה ספרותית והקצנה אבסורדית, שאולי אף ליית לא מתכוונת אליהן, אך הן מטלטלות אותנו לבחינה מחודשת של סוגיות ישנות ונדושות. כמה מאיתנו יסכינו לראייה של נישואיי תערובת בין יהודיות לערבים (הכיוון השני זניח לחלוטין ומנותח בגוף הספר) כראש גשר אופטימי ואחד מהאמצעים הטבעיים להחלשת הסכסוך האזורי ? כך אן כך, הספר זורם בקריאתו, אך גם נישאר עמך לאורך זמן. זוויות ראייה חדשות, גם אם אינן ניתנות לאימוץ אישי, נרכשות עם הספר. כך לדוגמא אתה קורא במבט חדש את ספרו החדש של הסטטיסטיקן הממשלתי על הדמוגרפיה העתידית של אזורנו, וגם כתבת צבע ב"הארץ" על נישואיי עולה חדשה מרוסיה - נהרייה עם ערבי מתרשיחא אינה נקראת עוד כקוריוז רכילותי. לכאורה לפנינו ספר ביכורים של סופרת "מתחילה". בפועל אתה מחזיק ביצירה המשקפת תפיסות מגובשות, ואולי מגובשות מדי וחד-צדדיות. ואכן אין לבחון ספר זה בהיבטים של הדיוק ההיסטורי, הצגה מאוזנת של עמדות הצדדים וכו'. לעומת זאת יש בספר הישגים המייחדים אותו בשני המישורים, הן הצורני-סגנוני והן התוכני. הגשת הדברים נעשית בשילוב קולח של כתיבה עיתונאית, ספרותית והגותית. התוכן חובק את הסוגיות המרכזיות ביותר בחיינו הלאומיים-קהילתיים : יהודים-ערבים, מזרחיים-אשכנזים, חילונים -דתיים. ההגשה האישית פורסת את היריעה על פני מימדי הזמן השונים - הרקע והשורשים לעימותים (עבר), תיאור המצב המורכב והשלכותיו (הווה), ומתכון שנרקח במטבחה הפרטי כפתרון ארוך טווח וצופה פני עתיד (בד"כ טוב יותר). ליית בסגנונה המושך, ובעיקר בהשקפותיה הרחוקות מהמינסטרים ת"ק פרסאות, מציבה בפנינו תובנות חדשות ומקוריות. מעל לכל בולטות האכפתיות, והדבקות באמת הפנימית של המחברת . נראה שזהו הבסיס לקיסמו ולייחודו של "ארץ, ברית". הספר, העוסק בחשיפה כואבת של חולשותינו הלאומיות-גנטיות, נחתם דווקא בראייה אופטימית. בסיום הקריאה הינך נתקף בסקרנות מוזרה, ותוהה כיצד אכן תראה מדינה זו בעוד עשור או שניים, ושוכח, ולו לרגע, שבנושאים אלה אינך צופה מהצד, והדברים נוגעים ישירות בך, ועתידים לחרוץ את עתיד יקיריך. עו"ד דני זילביגר משנה למנכ"ל חברת השקעות בשוק ההון ערה"ש תשס"ה, ספטמבר 2004, תל אביב, --------------------- למרות הכותרת נוראת ההוד, זהו ספר אישי ממש, הארוז בחבילות אידאיות על פי השקפת עולמה של הכותבת, ומסודר באופן דידקטי למדי. חיסרון זה לשטף קריאה של שבת בבוקר ישמש יתרון, אם יתקבל הספר גם כמצבור מקורות להתייחסות, רפרנס. מן הספר עולה מבט מפוכח, ולעתים מושחז עד ציני, משנות החמישים עד שנות התשעים, בלי יומרות של ספרות, אלא בסגנון של שיחת מרפסת עמוקה ומשמעותית, או סדרת שיחות, מאלו אשר זוכרים לשנים רבות. מבחינתי היתה זו סדרת שיחות עם אחות בוגרת ממני במקצת, הצועדת כמה שנים לפני ומבארת דברים שלא ידעתי לראות, פותחת חשבונות וסוגרת אותם. תולדותיה האישיות של המחברת וסיפורים על בני משפחתה המגוונת מהווים חוט מקשר לתיאורים ביקורתיים, וחצופים לעתים, של פרשיות שונות בתולדות המדינה, כגון פרשת אבו חצירה, פגישותיה עם בכירי אש"ף ככתבת מעריב בבון בשנות השמונים, או דיון נוקב בזכות למול את הבנים. בין שלל הסיפורים, בולט במיוחד התיאור המרגש של חייה, מותה וקבורתה של סבתא חיה. בתוכן הדברים ניכר אופייה הווכחני של הכותבת, אך היא מצליחה להסתיר אותו היטב בהבאת עניינים סדורה, קולחת והוגנת בגילוי הלב שלה, בלי שטיקים וטריקים, וללא הארכנות האופיינית לווכחנים. כמו למשל, השיחה המתוחה עם משגיח הכשרות בטרמינל שדה התעופה, אשר מהווה מבוא לדיון במושג העליונות היהודי. גם אם לא יִקרֵא הספר מתחילתו עד סופו בנשימה אחת, אלא יישלף מהמדף מדי פעם לעיון בסוגיה זו או אחרת, ערכו רב כארכיון רגשי ותפיסתי של בת הדור אשר נולד כאן מיד לאחר קום המדינה, בצפון תל אביב. עריכת תוכן העניינים לוקה בחסר, שכן שמות הפרקים הם שמות קוד בין הכותבת לבין עצמה, ורק אחרי שקראת את כל הפרק - הבנת מה היתה כוונת המשוררת בבחירת הכותרת. במהדורה השניה, ראוי יהיה להוסיף משפט ביאור ליד כל כותרת בתוכן העניינים, שכן כאמור יהיה לספר ערך גם כספר-מדף. במוצאי שבת 7 במאי ב"תמוז", קפה תיאטרון-מסעדה של סלים דאו בוואדי ניסנאס בחיפה (רחוב הוואדי 50), יתקיים דיון עם הסופר סמי מיכאל אודות הספר. אני אהיה שם. שלום (שולי) דיכטר מנכ"ל משותף, עמותת סיכוי למען שוויון יהודי-ערבי מאי 2005 http://www.kibbutz.org.il/orchim/050505_dihter.htm --------------------- "ארץ, ברית", הוא ספר מאלף בתוכנו ורהוט בכתיבתו. זהו ספר שיש בו מעין שילוב של פרקי אוטוביוגראפיה והרבה מאוד מהביוגראפיה של המדינה שכתב אדם ששנותיו כמעט כשנות המדינה, אדם היודע לנתח באיזמל חד את החברה הישראלית תוך שיתוף פעולה בין הראש והלב.
שלושה סיפורים קטנים המובאים בספר, לכאורה ללא קשר ביניהם, מבטאים את הרוח המנשבת מתוך 313 העמודים. הם מבטאים את ה"אני מאמין" וה"אני לא מאמין" של הכותבת. הסיפר האחד הוא על הילדה המסכנה, שחברותיה הכריזו - ודווקא בערב יום כיפור - ש"כל המשפחה שלנו בכלל לא יהודים". וההכרזה הזאת לא היתה על דעת עצמן בלבד, אלא בשם "השכונה כולה". בשכונה הזאת - באזור צפון תל אביב שבה לא היו דתיים מלבד זקן אחד - "כולם יודעים" שהילדה ומשפחתה כולה הם לא יהודים. ולמה זאת? כי הורי הילדה לא פוקדים את בית הכנסת ביום הכיפורים. הילדה - בת להורים "מיוחדים": האב בן למשפחה יוצאת תימן והאם בת למשפחה יוצאת פולין - היתה אומללה לנוכח הכפירה של חברותיה בזהותה הלאומית. הזעזוע שעבר עליה עורר את אביה לעשות מעשה "חריג": הוא לקח אותה - שניהם רכובים על אופניים ישנים - לבית הכנסת בכרם התימנים - בית הכנסת של משפחתו - "ובדרך חזרה הביתה שום עננה לא ריחפה עוד מעל הלגיטימיות של זהותה הלאומית". פרק חשוב בלימוד "הזהות היהודית" נוסח מדינת ישראל.
הסיפור השני הוא על "מהפכת המזרחים" בהמשכים - "מהפכה" שהחלה ברחוב הישראלי במרדנותם של "הפנתרים השחורים" והתגלגלה למעגל הפוליטי בדמות מפלגה עדתית בהנגתו של אהרון אבו חצירא (שסופה כישלון) והגיע לשיאה עם הקמת ש"ס בהנהגתם של הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי, "שהיתה התוצר המושלם הטבעי ביותר של כור ההיתוך במדינת היהודים". אך גם ש"ס, שצמחה על בסיס חברתי-תרבותי הומוגני - "האידיאולוגיה המרכזית שלה היא קודם כל יהודית-חרדית". והרי ללא ספק "יש משהו מוזר מאוד במופע של מרוקאים ותימנים הבוחרים להתחרד בלבוש פולני עתיק". הסיפור על ש"ס בגלגוליה השונים והמשונים, כפי שהוא מסופר ומתואר בספר זה, הוא מקורי ומעורר מחשבה ודאגה.
הסיפור השלישי הוא על צעירה ישראלית יהודיה (נורית שמה), שהיה לה מאהב ערבי (זכי שמו) והרתה לו. נורית ביקשה מהוריה שיסייעו לה ולזכי לפנות לרבנים שימסדו את הקשר הזוגי. "מיד מצאה את עצמה במרכזו של סקנדל אימתני. מערכת משומעת של עסקנים דתיים נכנסה לפעולה כדי לסלק את הבחור הערבי מחייה של הנערה היהודיה. המשפחה העמידה את נורית המבולבלת בפני אולטימטום... רבנים ורבניות שטפו את מוחה ואיימו עליה בנדרים וחרמות, עד שמצאה עצמה נגררת, בוכיה, למטוס אל על עם דרכון שהוכן בחופזה... שם היא הועברה לחזקתה של משפחה חרדית כדי להמתין ללידה. הנערה ההרה הועסקה בעבודות ניקיון ובישול... לנערה עצמה (שלא ידעה מלה באנגלית או ביידיש) לא היה שום מושג היכן היא, והיא לא היתה מסוגלת אפילו לחצות את הכביש ולבקש עזרה. דרכונה וכרטיס הטיסה שלה נשמרו אצל בעלי הבית..." סיפור אנושי על חברה מאוד לא אנושית. ולמרבה הבושה, יש סיפורים רבים דומים לזה.
בקיצור: זהו ספר שחובה לקרוא אותו מראשיתו ועד סופו. לוי יצחק הירושלמי (פורסם בגליון אוקטובר של "הזמן השלישי") --------------------- |
עפרה ישועה-ליית כתבה ספר מדהים בייחודו. שמו ארץ, ברית. הוא שם מיוחד כשלעצמו, אך שמו המיוחד יאה לייחודו של הספר. במובן הרעיוני, התרבותי העמוק הוא אוחז את השור - או את השוורים - בקרניים, מעשה שבארצנו אנשים בורחים ממנו כמפני המגפה. אולי במיוחד "אנשים חושבים". השור הוא נושא זהותנו הקיבוצית כקבוצה, כתרבות, כאומה. והאחיזה היא אמיצה, רהוטה, כובשת לב. כי הספר כתוב בשטף קולות של עיתונאית מיומנת, מצד אחד, ביכולת המחשה של סופר חד-עין ודק-רגש, והסגנון ענייני, ישרני וחי. רשות-הרבים הישראלית, ובפרט התקשורת, מצפה לטלטלה מן הסוג שמביא עמו ארץ, ברית. משום כך גם, ככל הנראה, היא מתנזרת מלהתעמת עמו, אפילו מלהזכירו בשם. מן הראוי אפו שקוראים שוחרי-אמת יתפשו אותו, יגיעו אליו, ויתמודדו עם תכניו. מי יתן ויהיה בכך משום תחילתה של תזוזה רבת-משמעות ביחסה של החברה הישראלית אל עצמה ואל שאלותיה המהותיות ביותר. אהרון אמיר --------------------- "ארץ, ברית" הוא מהספרים המפתיעים שנופלים לידך. מישהו המליץ בפני לקרוא את הספר - ואמנם קראתי וגם התעשרתי. זהו אחד הספרים, שמעמיקים לטפל במציאות החיים הישראלית על מתאריה הראשיים. המחברת, עפרה ישועה ליית איננה מעלה גרתם של אחרים, אלא היא מטפלת בחומרי הקיום שלנו כאן, והטיפול הוא עצמאי ומקורי משלה. כבר מזמן לא הזדמן לי להתוודע לחיבור כה רציני, ששוזר חוויות אישיות אל תוך מארג ההתנסויות הקולקטיביות, הוא עושה זאת ביד אמונה ומיומנת. ח"כ יוסי שריד פברואר 2005 --------------------- לעפרה שלום רב, אני רוצה להביע לך תודה רבה על הספר הנהדר ששלחת לי. באמת הרי הוא סקירה מקיפה ומפורטת על מכלול הבעיות שהחברה שלנו נתקלת בהן. וזאת בכתיבה מלאת חן המשלבת סיפורים מעניינים ומושכים. [...] מצאתי בספר פרקים שניכרים בראשוניותם. [...]אינני חושב שעניין המילה הובהר אי פעם בהיקף וביעילות כזאת, וכן השקפה יפה על דברי הרצל ועוד המון דברים מצויינים. נהניתי במיוחד על שאמרת במפורש כמה נכון היה אחרי מלחמת ששת הימים לפתוח את החברה שלנו. בברכות נאמנות, עוזי אורנן דצמבר 2005 --------------------- נהנתי מקריאת הספר ובמיוחד מסגנונה המשעשע-מאלף של המחברת. פרופ' דן אוריין דצמבר 2004 --------------------- עפרה שלום, ... בזכות האתר שלך, ולא פחות חשוב - בזכות שני הטקסטים המצוינים מהספר שהעלית לתוכו - הבנתי שבספר השלם נמצא, בוודאי, אוצר נרחב של אבחנות מחודדות על החיים בארץ, ויצאתי לצוד אותו [...] מה שמשך אותי מאוד היו הדברים שנכתבו ב"איזה צבע זה יהודים?", שהוא טקסט נהדר על גזענות מקומית, עדתיות חולנית וחיים בתוך זהות מוכפלת ונסתרת. למרבה הצער, את הטקסט הזה יוכלו גם כמה ילדים של היום לכתוב על ילדותם בעוד ארבעים שנה. קראתי את הספר בבולמוס רציני [..] מאחורי כל הפרקים בספר עומד תיאור בלתי מתפשר של אומה הרדופה על ידי שאלות של זהות, שהעיסוק בהן משמש לה דרך מילוט מצוינת מן הדיון במרכיבים החשובים, המוסריים כל כך, של החיים (אלה שאינם נוגעים לעימותים אינסופיים על בסיס מוצא, גזע או לשון). זהו אולי גורל טבעי של ארץ הגירה עם סיפור היסטורי רב שכבתי במיוחד, אבל ככל גורל "טבעי" אחר, גם הוא מעשה ידי אדם ויכול להשתנות בעזרת רצון לא מסובך מדי. נתיבי המילוט מהגורל הזה, כמו שהם מוצגים בספר, מעידים עדות מרשימה למדי שדבר אינו נתון מידי שמים, במיוחד לא אותם דברים שנדמים ככאלה, אותן אקסיומות על-זמניות שעל-זמניותן רק מעידה על פריכותן הגמורה. בברכה ובהערכה, אור אלכסנדרוביץ' דצמבר 2005 --------------------- מאז קראתי לפני עשרות שנים את הרומן עב בכרס של אנדור ג'י "וולטר וולטר" לא ראיתי ביקורת כה נוקבת ועניינית המובעת בצורה שוטפת ורהוטה על הדת הממסדית השלטת . אסוציאציה הספרותית זאת גרם לי ספרה של עפרה-ישועה-ליית "ארץ ברית". כמו ברומן הנ"ל, על חיי הוגה הדעות הצרפתי הדאיסט מאבות ההשכלה האירופית בן המאה ה-18 פרנסואה ארואה וולטר, ואויבה הבלתי נלאה של הכנסיה הקתולית, המחברת(ישראלית צברית דור 3) משלבת את פרשת חייה וחיי משפחתה בהשקפתה הלא מחמיאה - בלשון המעטה - על הזרם האורתודוקסי היהודי. זרם זה המורכב מחרדים, מדתיים לאומיים ודתיים עדתיים, באמצעות "סוכניו": הרבנים, כלי הקודש ועסקני המפלגות, החדיר את הלכותיו העתיקות והאנכרוניסטיות לכל חלקה טובה בהוויה הציונית והישראלית.ובעזרת תמיכה ותיקצוב ממלכתיים ובשם המסורת היהודית דרדר ופילג את החברה הישראלית על שלל מרכיבה הלאומיים והאתניים. במקביל(פרט למיעוט זניח)לא רק שלא חתר לפשרה ולשלום עם החברה הפלסטינית השכנה, אלא גרם והביא בגזענותו את שתי הקהילות היהודית והערבית-פלסטינית בין הנהר לים למלחמות דמים. שלמה קב ונקי ערד --------------------- קשה להניח ש"ארץ, ברית" משאיר מי מן הקוראים שווה נפש. התגובות במהלך הקריאה נעות בין "בדיוק מה שחשבתי" (במקרה שלי בנושא דתיים-חילוניים) לבין "לא חשבתי על כך מן הזווית הזו" (פרקים מן הנושא הדמוגרפי) או "מעולם לא חשבתי על כך" (ברית המילה). יש מי שיתרעמו על הדעות המובעות בו בנושאים השונים הנדונים, יש מי שיצדדו בכולן או בחלקן וניתן להניח, במידה רבה של סבירות, שיש אף מי שישלחו בחרון קודש חיצי התנגדות אל הכותבת ואל הנכתב. יתרונו וחסרונו של הספר חד הם: רוחב היריעה. להוותנו זו תמונת המצב של המציאות הישראלית: קונפליקט ישראלי-ערבי, הקונפליקט העדתי, קונפליקט חילונים-דתיים, וברקע אנשי "ככר הלחם" ודומיהם והפער המפחיד בין רמות השכר האגדתיות של קבוצה קטנה של אזרחים לבין מרבית האוכלוסיה (ממש התקיימה בנו הקללה הסינית "שיהיו לך חיים מעניינים...!"), היות ש"הא בהא תליא" נראה שלא היה מנוס מלגלוש במהלך הכתיבה למחוזות אחרים. "ארץ, ברית" היה צריך להכתב זה מכבר. ועתה, משנכתב, גוברת התקווה ששיחות הסלון של ליל שבת יעלו דרגה ויקבלו הד עם צאתן לאוויר הפתוח. אילנה ראובני יחסי ציבור דצמבר 2004 --------------------- "ארץ ברית" הוא ספר חזק ומרתק על חיינו ההולכים ומתכהים בארץ אובדת-הדרך הזו, מול התקווה התמימה שעדיין מקננת לה בשקט בלב כולנו. ואולם למרות אופיו הפוליטי של הספר, הוא אינו מאמר תיאורטי מנוכר ואליטיסטי. הישגה הגדול של המחברת הוא בחיבור המרתק שהיא עושה בין האישי ללאומי, בין משנתה הפוליטית המבוצעת ברטוריקה תקיפה וסוחפת, לבין התיאור הספרותי החם, התוסס, האנושי והנוגע ללב של משפחתה וילדותה בשנות החמישים והשישים, במדינה תמימה ועדיין מלאת תקווה. גם הקורא הקשוח ביותר לא יוכל לעמוד מול התיאורים הצבעוניים ומלאי החיים של ישועה-ליית על הסבתות שלה, הנשים החזקות האלה, הגדולות מהחיים, מטריארכיות של ממש: הסבתא התימנייה השורשית, שהיא סלע איתן בחיי משפחתה, למול הסבתא הרוסייה היפה, הרגישה והדרמטית. זהו הישג נוסף של המחברת: בתוך הלאומיות הישראלית הגברית שמאופיינת על ידי מעשים והישגים של גברים, היא מעניקה לשתי הסבתות קשות-היום שלה, שתי נשים שבחייהן היו "רק" עוזרות בית - אפילו לא בתפקידי משנה לגברים הפועלים בשטח, את התפקיד הראשי; הן החלוצות האמיתיות של הארץ הזאת, הן הגיבורות הגדולות של החלום הציוני. זהו אקט ספרותית חתרני, שמעביר בשניות את היריעה הציונית לפאזה אחרת, חדשה, רעננה וממזרית, המעמידה את הספר בשורה הראשונה של טקסטים פוליטיים ופמיניסטיים חשובים שנכתבו בשנים האחרונות. יעל ישראל ספטמבר 2004 (יעל ישראל , שערכה את הספר "ארץ, ברית" היא סופרת, עורכת ומבקרת.)
--------------------- עופרה יקרה, זה עתה סיימתי את הקריאה של ספרך ארץ, ברית. ספר ייחודי ומרגש אשר אפשר לי להתמודד, במהלך הקריאה ובוודאי יהיה כך גם לאחריה, עם בעיות שאני ויתכן שרובנו, נוטים לגעת בהן לרגעים לא ארוכים. התעלמות קלה שנובעת כנראה בגלל חשש הכובש אותנו בעת שמביטים אל מול המראה, כי אז מתבהר הפער בין הערכים לפיהם חונכנו-גדלנו לבין איך אנו רוצים ואולי בדרך זו או אחרת, משלים עצמנו שהחברה הישראלית מתפתחת ולבין המציאות הקיימת (על מרכיביה השונים) והעומדת להתרחש בעתיד הקרוב. מציאות זו הוארה על ידך בחדות, ביושר,בכנות ובאומץ לב - וזו חשיבותו של ארץ, ברית. סגנון ודרך הביטוי המיוחדת, חידוד הרעיונות ואריגתם, מקוריות הגישה והראייה, שזירת סיפור משפחתך - מוצאה והיותה חלק מהחברה שלנו, שילובה בהסטוריה של העם והמדינה - כל אלה תרמו להיות הספר אשר הוא. ועל כך - תודה גדולה. דבורה פינקלשטיין תל אביב יוני 2005 --------------------- היי עפרה, רק כמה מילים על הספר. לדעתי הוא פנינה. התגובה האינסטינקטיבית הראשונה שלי ליפה היתה שכבר מזמן לא קראתי ספר, פיקשן או נון-פיקשן, שספוג בניחוח ישראלי חזק כל כך. רק בת (בן) הארץ הזו יכולה לכתוב ספר כזה. מה שמצא חן בעיניי במיוחד הוא הצגת הרכיבים החשובים, ולכאורה הנדושים, ביותר של ההוויה הישראלית באור חדש ומאתגר, בעיניי לפחות. הניתוח שלך על שורשי עליית ש"ס ממש מבריק, הקטע על הרלוונטיות העכשווית של אלטנוילנד נהדר. הקטע על וושינגטון פנטסטי. וכך הלאה וכך הלאה. בקיצור, יופי. רן דגוני גלובס, וושינגטון וושינגטון, 28 באוגוסט, 2004 --------------------- Dear Ofra, A couple of days ago I finished reading your book. I have to tell you that I was really truly impressed and even overwhelmed with it. It is such a brave statement and gives such an incisive and logical picture! I found myself learning an awful lot. It is odd that we both grew up at the same time more or less, in the same country, and yet your perspectives and depth of understanding of the social issues in the country is so much deeper and insightful. Having been in and around Journalism for such a big part of your life clearly sharpened your eyes ears and story telling skills. I can't tell you how impressed I am really. It is so disheartening to come to a clearer understanding of how screwed up the situation in Israel really is, and yet also understanding so well the resistance to allowing Jews to become just another minority in Israel. For those who experienced it in Europe it may be an unbearable thought. I guess one can argue both sides with equal passion. What were the reactions like? It should be a best seller and a hot topic of discussion. Maybe this can create a grass route movement that will lead to change. Love Dahlia 21.7.2004 (דליה ריילי, ביוכימאית, חיה בפאסאדינה, קליפורניה, קראה הגהה של הספר בעותק אלקטרוני) --------------------- עפרה יקירתי, הספר שלך ריתק אותי מתחילתו ועד סופו. מבעד לזווית האישית שלך, הוא חושף לעין כול דברים שביקשנו לטאטא אל מתחת לשטיח. כל הכבוד על אומץ הלב להתעמת חזיתית עם בעיות שרבים מאתנו מעדיפים להתעלם מהן או להדחיקן. את מנסחת בכשרון מה שאחרים חושבים בתוך תוכם ולא מעיזים לבטא בקול. גם אם לפעמים אני חולקת על המסקנות שלך, ופה ושם מתעורר בי הרצון להתווכח בנקודה כזו או אחרת, אני חושבת שזהו ספר חובה למי שאכפת לו איפה הוא חי ואיזו מדינה ננחיל לילדים שלנו. חנה ידור-אבני תל אביב, אוגוסט 2004 חנה ידור אבני-ז"ל
--------------------- ידידתי היקרה, עתונאית, יוצרת ומתרגמת מחוננת, היתה התומכת הראשונה והנלהבת ביותר של ספרי "ארץ, ברית" לאחר שקראה אותו בשלב כתב היד. חנה נפטרה ממחלה קשה ב-3 בספטמבר 2005. יהי זכרה ברוך. היי עפרה ! פשוט מאד היה לכתוב ספר המנגח את מה שקורה בארץ ומעמיד את הבעיות שנוצרו כאן בצורה קרה, אנליטית ומנוכרת. את הצלחת להעביר את דבריך ביושר, אהבה, אכפתיות, הרבה הבנה ובקריצת עין שובבה, בהתבסס על ידע רחב ומחשבה מעמיקה. החוויות האישיות שלך ושל משפחתך נותנים לספר גוון אנושי ואמיתי. התחלנו את דרכנו יחד בכיתה א'. אני עברתי לגור בארץ אחרת. אי לכך הראיה שלי על המתרחש כאן שזורה בחוויות אישיות הרחוקות מאד מההווי הישראלי של אז. הספר שלך לימד אותי הרבה דברים שלא ידעתי ואפשר לי להתבונן על המצב גם מפרספקטיבה אחרת. שלומית אברהמוף פרדס חנה-כרכור דצמבר 2004 --------------------- עפרה שלום, כמה הערות בעניין 'ארץ, ברית' (שם מעולה), מזווית אישית לגמרי: אילנה באום אפריל 2005 עתונאית ומפיקה --------------------- Ofra, I don't know if my written words can express fully the great pleasure I get through out reading your book. I enjoy the way you layer the subject matters, your sharp analytic power, your brilliant writing, your humour and your guts.[…] Love Anat Basanta April 22 2005, Vancouver --------------------- |
| לראש הדף / הדפסה דף הבית |
|